משמורת ילדים הוא מונח שמשמעו הקביעה בעת הליך הגירושין מיהו ההורה עימו יגור הילד, האחראי לגידולו והתפתחותו הפיזית והנפשית ברמה היומיומית כאשר להורה השני יקבעו זמניי שהות (הסדרי ראיה) עם הילד.
"אפוטרופסות" היא הסמכות להחליט החלטות הקשורות לחיי הקטין והיא נשארת לשני ההורים באופן שווה ללא קשר למשמורת וההחזקה הפיזית.
משמורת ילדים וזמניי השהות, יכולים להיקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים במסגרת הסכם הגירושין או על ידי בית המשפט בפסק דין. בתי המשפט נעזרים בחוות דעת של פקידת סעד לסדרי דין מהרווחה או מומחה מתחום הפסיכולוגיה שבית המשפט ממנה מטעמו. החלטה בדבר משמורת ילדים לעולם אינה סופית וניתן לפתוח אותה מחדש בכל עת עם היוצר שינוי נסיבות המצדיק בחינה מחדש של טובת הילד.
הפסיקה בעניינם של קטינים הינה בהתאם לטובת הילד. מונח זה הורחב לעיקרון "זכויות הילד". משמעותו היא שהילד הוא ייצור אוטונומי בעל זכויות ואינטרסים עצמאיים משל הוריו כאשר ההגנה החוקתית מגיעה לו.
"חזקת הגיל הרך" על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובעת הנחה מקדמית לפיה ייטב לילד/ה להיות בחזקת אמו לפחות עד הגיעו לגיל שש מאחר ובגיל זה זקוקים הילדים לטיפול ולהשגחה צמודים ועל כן מקומם הטבעי הוא אצל האם. אולם חזקה זו ניתנת לסתירה.
בית המשפט מחויב בשמיעת הקטין טרם מתן החלטה בעניינו. מדובר בשיחה בלתי פורמאלית, המתרחשת בלשכתו של השופט ללא נוכחות ההורים. בשיחה בוחן השופט את רצון הילד, מהי מידת השכנוע שלו והאם הופעלה על הילד השפעה לא הוגנת אשר הובילה אותו לרצון האמור. ככל שהילד מבוגר יותר כך גוברת הנטייה לתת משקל לרצונו. התעלמות מרצונו או דעתו מוצדקת בעיקר כאשר הילד רוצה בדבר שהוא על פניו לרעתו או כשיש בסיס להניח שדבריו אינם משקפים את רצונו האמיתי.
משמורת משותפת:
משמורת היא מעמד משפטי, אשר מגדיר מי יהיה ההורה אשר תוטל עליו האחריות לגידול הילדים המשותפים שלו ושל בן או בת זוגו. מקרים רבים לא שוררת הסכמה בין ההורים, לגבי מי מהם ישמש בתור הורה משמורן, כאשר כל אחד מההורים "מושך" לכיוונו ומבקש לשמש בתור משמורן. את סוגיית המשמורת ניתן לפתור בהסכמה בין ההורים, כאשר את ההסכמה הזו תאשר ערכאה משפטית. אך במידה ואין בין ההורים הסכמה, אזי בית המשפט יצטרך להכריע מי מההורים ישמש בתור הורה משמורן. נדגיש, כי במידה ונקבע כי הורה אחד ישמש בתור משמורן, אזי ההורה השני ייהנה מהסדרי ראיה.
